עוד חזון למועד?

לפני עידן איחולי ה"שנה טובה" על ידי שליחת אימוג'י של פרח היינו משקיעים בקשרים בינינו. יוצאים מהבית, קונים, כותבים, מלקקים בולים, משלשלים לתיבת הדואר כרטיסי ברכה, כל זה בשביל לאחל שנה טובה.

אם אתם מהדור ההוא, והצלחתם לנער את האבק מתאי הזיכרון, בטח עולים בדמיונכם איורים נוסטלגיים של פרחים וציפורים מנצנצות, שנושאות במקוריהן איגרת שנה טובה. אם אתם מדור אחד קודם, אז סביר להניח שתזכרו את דמותו של הרצל מתנוססת על גלויות ברכה רבות.

תמונתו המפורסמת משקיף על נהר הריין ממרפסת מלונו מקפיאה רגע שלֵו בזמן, אבל בחיים להרצל לא היה זמן להתרווח בנחת על מרפסות. הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו לחלום שנראה אז כטירוף מוחלט, מדינת היהודים, ופעל כנגד כל הסיכויים והקשיים.

"בציונות, כפי שאני מבין אותה", כתב הרצל, "כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". הרצל עשה כל שביכולתו כדי שתקום מדינה יהודית, ותציל אותנו מהרדיפות האנטישמיות, כמו כל אבות הציונות. הם כולם חלמו, דיברו וכתבו על מדינה שרוח של אהבת הזולת ודאגה הדדית מנשבת במפרשיה, אלא שלהבדיל מהחזון החומרי, את האידיאל הרוחני הם לא ידעו איך לממש.

והנה, יש לנו מדינה משלנו, אך לא ברור לנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. השאיפה לכונן מדינה על היסוד "ואהבת לרעך כמוך" נגוזה, ונותרנו עם ערימה של צרות ביטחוניות, חברתיות, כלכליות ודיפלומטיות. את זה הרצל לא יכול היה לחזות.

החלוץ בה"א הידיעה

כדי להבין מי אנחנו עם ישראל, מהם שורשי השאיפה הרוחנית שלנו ואיך לממש אותה, נחזור 3,800 שנה אחורה בזמן אל ממלכת בבל העתיקה, שם התקיימה ציוויליזציה גדולה באחווה משפחתית ובאין מפריע. החיים השלווים לא האריכו ימים, האגו גדל, וכל אחד התחיל לדאוג לעצמו על חשבון האחרים. הממלכה התפצלה למחנות, ומהומות ומאבקים רבים התחוללו בה. נשמע לכם מוכר? בערך כמו החיים שלנו כאן היום, רק בלי מריבות על חנייה.

אחד מהחכמים שחיו בדור ההוא, אברם בן תרח, שמוכר לנו בשם אברהם אבינו, ראה את הכאוס שהתחולל סביבו וסירב להשלים איתו. הוא התחיל לחקור מאין התפרץ האגו ולאן נעלמה האהבה.

אברהם גילה שיש כוח אחד בטבע שמנהל הכול, ולימד את כל מי שהסכים לשמוע, שאם יתאמצו להידבק באחדות ובאהבה מעל האגו, הם יעוררו את אותו כוח אחד, חוק הטבע העליון, והוא יחבר ביניהם ללב אחד. כך אברהם קיבץ באוהלו נציגים של שבעים שבטים וחמולות, והפך אותם לקבוצה אחת, לעם אחד, עם ישראל.

יתר האנשים העדיפו לשמוע בעצת נמרוד, מושל בבל, שגם הוא הבחין בבעיות שגורם האגו המתפתח. אבל לעומת אברהם, נמרוד טען שהפתרון הוא פשוט להתרחק זה מזה. וכך הם עשו. התפזרו לכל עבר, ומיוצאי בבל התפתחה שאר האנושות. ספוילר: גם אנחנו וגם הם צריכים בסופו של דבר להגיע לחיבור.

ומה עלה בגורלו של עם ישראל? איך הגענו מהאחדות המופלאה בימי אברהם למצבנו היום? עברנו עוד משברים רבים לאורך הדורות, האגו המתגבר היה חזק מאיתנו, וסופנו היה להיפרד ולהתפזר ברחבי העולם.

להשלים את החזון

ובחזרה להרצל. אחרי שנות גלות ארוכות, אחרי שסבלנו רדיפות ואנטישמיות שהגיעו לשיאם בשואה הנוראית, עלינו לארצנו ומימשנו את החלום הציוני. את החלק הראשון של החלום.

יש לנו אדמה, אנחנו חזקים, אבל בכל רגע עלולים אנחנו למצוא את עצמנו בחזרה בגלות. את החלק הרוחני שאברהם גילה ועל בסיסו נהיינו לעם – התכלית לשמה בנינו את הארץ – הזנחנו מאוד. ובהיעדר החלק הזה כנר לרגלינו, אנחנו אוכלים זה את זה.

שנת תש"ף חשובה וגורלית מאוד לעמנו. יש לנו הזדמנות להשלים את החזון היהודי, לשנות את היחסים בינינו לפי שיטת אברהם: להתחיל להזרים בינינו רוח אהבה ולהדביק בה את כל העולם, או שניזרק לים.

את ההודעות בווטסאפ כנראה שלא נחליף בגלויות שנה טובה מושקעות, אבל את כוונת הלב שלנו כדאי שנחליף – נשתדל להתחשב בכל אדם, להתייחס אליו בדאגה ובחיבה כמו היה היקר לנו מכול. אם נתחיל בזה, כוח הטבע לא יבושש לבוא לעזרתנו, לאחות את הקרעים בינינו, ולהיות לנו בית חם, מרכז רוחני לכל אומות העולם. כך בונים מדינה, וכמו שהרצל אמר: "אם תרצו – אין זו אגדה".

‍